בין מאות ראיונות שראיינתי, יש ראיונות שנחקקים בזיכרוני, לטוב ולרע. ראיונות שגורמים לי לצאת ולהמשיך לחשוב עליהם, לנתח אותם, גורמים לי לשאול את עצמי למה הרגשתי את מה שהרגשתי.

ראיון כזה היה לי עם מועמד לתפקיד מפתח בחברת הי-טק  בה עבדתי.

נכנס לחברה איש שנראה בשנות החמישים לחייו, איש רזה, מבט רציני, אפילו קצת עצוב. כהרגלי הושטתי את ידי ללחיצת יד, שאלתי אם ירצה לשתות, קבלתי לחיצת יד רפה, "לא תודה" בקול חלוש.

נכנסנו לחדר והתחלנו את הריאיון. לא הצלחתי לדובב את הגבר שישב מולי, גבר שנראה מובס, חסר אנרגיות, בלי מילים אמר לי "אני יודע שאין לי סיכוי, זה הריאיון המאה שלי, אני בן 50, בואי נגמור עם זה", (פרשנות שלי, אבל סביר כי רובנו היינו חושבים כך, ביחס לסיטואציה הספציפית הזו, גם אם בכלל רב עם אשתו לפני שהגיע לפגישה איתי) הריאיון אכן היה קצר. יצאתי עם מחשבות נוגות, "ככה זה נראה בגיל חמישים"? אבל אני יודעת אחרת, אני יודעת שבחברה בה אני עובדת יש עובדים בני חמישים וזקן השבט בן שבעים וחמש. אז נכון, זה יותר קשה אבל אפשרי. האנרגיות שאנו מביאים לראיון, המעורבות, ההתלהבות, כל אלו מדברים למראיין הרבה יותר ממספר. לגילאים המבוגרים יש יתרון בולט, במיוחד למול בני דור ה Z, יציבות, הבנה שמקום עבודה טוב אינו דבר מובן מאליו, ובכלל יתרונות של אחריות, שיקול דעת, בגרות. הדרך בה אנו תופסים את עצמנו, הרגשות שלנו משודרים החוצה. חיוניות, אופטימיות, אקטיביות הן תכונות הרבה יותר מושכות ומשכנעות מפסימיות ותבוסתנות. אז נכון שראיונות זה לפעמים מתיש, מאכזב, מכעיס, זו עבודה בפני עצמה. מותר להרגיש רגשות שליליים בתהליך חיפוש עבודה שיכול להיות מתסכל. כשאתם מגיעים לראיון עבודה השאירו רגשות שליליים מחוץ לחדר הראיונות. מי יודע, מקסימום זה יצליח לכם.