תחסכי לי את הצעקות ובואי נגיע להבנות !!!!

יום שגרתי, יונתן מסיים את בית הספר,

אני מקבלת טלפון:

"הי אמא, אני נשאר במגרש לשחק עם חברים, יאלה ביי"

הילד לא שואל, הוא מודיע.

אני מרימה אליו טלפון חזרה

"יונתן, בעוד שעה אתה חוזר הביתה".

יונתן: "נגיד".

עוברת שעה, שעה וחצי, יונתן לא חוזר וגם לא עונה לי לשיחת טלפון.

אני מתחילה בסבב טלפונים לברר עם מי הוא נמצא.

(לשאלה איפה יש את אפליקציית פמלי לינק).

אני מבינה שהוא עם חברים, פשוט עסוק מכדי לענות לי.

אני מגייסת את חליפת האיומים, המבט הכי עצבני

ויוצאת לכיוון בית הספר.

יונתן קולט אותי, מבין שאני כועסת.

עוד לא הצלחתי להוציא מילה מהפה

ויונתן בנאום מתלהב:

"אמא תחסכי לי את הצעקות ובואי נגיע להבנות,

מה הבעיה שלך?!!, אני בסדר, אני נהנה

ואת צריכה לשמוח שאני משחק עם החברים שלי".

אני מנסה בכל הכח להתאפק ולא לצחוק,

לא מצליח לי ואני מרגישה איך

הסמכות ההורית שלי הולכת ומתפוגגת.

יונתן מזהה את החיוך שלי וזיק ממזרי

מופיע בעיניים שלו.

בבית שלי אני המקל ואני הגזר.

זה חלק מהורות יחידית,

לפעמים אין מי שיעמוד בפני הקסם הזה.

למזלי, בסופו של יום, מדובר בילד טוב,

ילד עם המון חוש הומור שלא מאפשר לי לכעוס לאורך זמן.

סמדר עמבר – מאמנת אישית, מלווה נשים בדרך להורות יחידנית

0547990414