אני יושבת עכשיו במשרד שלי וממתינה למרואיינת, אני מקבלת הודעת וואטסאפ, "הי, אני מתנצלת אבל לא אוכל להגיע (כבר פעם שנייה, ובהודעה של שעה לפני הריאיון), האם נוכל לתאם ליום ראשון"?
אני מתאמת יום ראיונות ללקוח בצפון ושלושה מתוך ארבעה מועמדים לא מגיעים.
אני מתקשרת למועמדת ומזמינה אותה לראיון, מסבירה לה על החברה, על התפקיד ועל תהליך הגיוס. בתגובה, ובלי להתבלבל, הבחורה עונה לי: "לא, אני לא מוכנה להגיע ליותר מראיון אחד, אני רוצה שהכל יתנהל באותו יום". אני חייבת לומר שהייתי קצת בהלם מהתגובה, לוקח לי שנייה להתעשת ולהסביר לה שיש לנו תהליך מסודר וברור והוא כולל מספר שלבים.
אני יושבת לבד(לא בחושך) והאסימון (אני מדור האסימונים) נופל לי שאני ממש חווה את דור ההברזות בשידור חיי. דור ההברזות שקראתי עליו בפוסט של זוהר אוריין. דור שמתנהל בצורה אחרת לחלוטין- דעתן, בררן, לא נמצא במקום שלא טוב לו. המחשבה הראשונה שלי היא לא להזמין שוב מועמדים כאלו, זה מרגיש לי לא רציני, לא מכבד אבל בזמן האחרון התופעה הזו חוזרת על עצמה בתדירות מטרידה ואני מתחילה לחשוב שההתנהלות שלי צריכה להיות אחרת. מחד יש בי משהוא שקצת מעריץ את האומץ, את הרצון להתנהל מתוך מקום של חופש בחירה וביטחון אך מנגד זה מרגיש לי חצוף, לא אחראי, לא בוגר ( זה הגיל שלי?) כרגע יש לי יותר שאלות מאשר תשובות ופתרונות, מה שבטוח שהגיוס הופך להיות הרבה יותר מאתגר, אין ספר שמאזן הכוחות בין עובדים לארגונים השתנה.