באהבה לכל מופרעי הקשב (ובהמשך לסרטוני טיק טוק של "מביני דבר" מתנגדי טיפול תרופתי).
שנים נאבקתי בהפרעת קשב והדפתי את רעיון הטיפול התרופתי. האמת שפחדתי, או יותר נכון הפחידו אותי. אמרתי לעצמי שאם אובחנתי בגיל 36 ועד אז הסתדרתי לא רע, בגרויות, תואר באוניברסיטה, למידה מתמדת, "תולעת ספרים", אז כנראה שאני בסדר ואין באמת צורך. המשכתי את חיי ומידי פעם "חטפתי סטירה" מהפרעת הקשב שלי. לא תמיד ידעתי לשייך את "הסטירה" להפרעת קשב אבל ככל שהעמקתי ולמדתי את הנושא הבנתי כמה ההפרעה הזו יכולה לשבש את החיים, לפגוע במימוש פוטנציאל (משפט מעצבן, במיוחד את אנשי הקשב אבל מה לעשות הוא מתאר מצב אמיתי ).
הרבה מאנשי הפרעת הקשב ניחנים באינטליגנציה גבוה, ההפרעה מביאה איתה גם מתנות רבות אבל מה קורה כשההפרעה מחליטה להפריע? כשלאט, לאט מתפתח פער בין מה שמופרע הקשב יודע על עצמו, עמוק, עמוק בפנים לבין מה שהוא מצליח להוציא החוצה? כמה מצוקה, תסכול, כמה כאב, כמה מכות לתחושת היכולת והמסוגלות?
חשוב להבין שהפרעת קשב לא פוגעת רק ביכולת לשבת בכיתה בשקט ולהקשיב, לשמור על ריכוז. להפרעת קשב יש השלכות הרבה יותר רחבות, היא לא נעלמת אחר הצהריים בסיום יום לימודים, היא לא נעלמת שמסיימים תיכון, היא פוגעת בכל אספקט בחיים- קשרים חברתיים, זוגיות, יציבות תעסוקתית, התנהלות כלכלית, הרגלי אכילה, הפרעות אכילה, חרדות, במקרים קיצוניים נטייה לפשיעה. אז הבנתם את הרעיון?!
יש אנשים עם סכרת, מחלה שעלולה להוביל לסיבוכים ואפילו כריתת איברים. האם תעלו על דעתכם שרופא לא ייתן מענה תרופתי למי שלא מצליח לאזן את עצמו ע"י תזונה ופעילות גופנית?
אני משערת שלא.
אז למה להלחיץ את מי שלא מצליח להתמודד עם הפרעת קשב בלי תרופות? את אלו שניסו כל כלי אפשרי אחר?
למה למנוע פתרון אמיתי לבעיה אמיתית (כן זו בעיה אמיתית ולא, לא לכולם יש הפרעת קשב. אוי כמה אני "אוהבת" את האמירות האלו אבל זה כבר לפוסט אחר.)
כן תרופות להפרעת קשב הן לא סוכריות, יש להן תופעות לוואי, כמו כמעט לכל תרופה. לוקח זמן למצוא את האחת המתאימה, ע"י אנשי מקצוע (לא הם לא מקבלים שוחד מחברות התרופות).
בקליניקה שלי אני פוגשת מתאמנים חבוטים משנים של כישלונות קריירה, בצילה של הפרעת קשב לא מטופלת.
אפשר גם אחרת.
סמדר עמבר –
גרפולוגית תעסוקתית,
מאמנת לקריירה עם משמעות
0547990414
בתמונה אני והיומן הצמוד כי גם הרגלי עבודה נכונה עוזרים.