אחד הדברים שאני אוהבת בעבודה שלי זה המפגש עם אנשים, כל ראיון עבודה הוא מפגש עם אדם חדש. כל ראיון הוא פאזל, סימנים שאני אוספת על מנת להרכיב את השלם, לגלות את הדמות שעומדת מולי.
אתמול התיישבה מולי ש' שהתראיינה לתפקיד מזכירת מנכ"ל. אני שואלת שאלות והיא עונה. שאלה ועוד שאלה ואז יוצא לה המשפט, "תראי, להיות מזכירה זו לא משאת נפשי אבל……"
מבחינתי במשפט הזה הריאיון נגמר.
כבחורה ערנית ואינטליגנטית הבינה מהר מאוד את הטעות שעשתה והמסכות נפלו. היא ממשיכה ואומרת: "אני לא ממש יודעת מה אני רוצה, אין לי מקצוע מוגדר". (מזכירת מנכ"ל הוא מקצוע מוגדר, משמעותי ואחראי מאוד בכל ארגון, מקצוע שדורש מיומנויות ויכולות גבוהות).
המשך הריאיון הפך להיות מפגש אימון, מבלי שהתכוונתי.
הטיפ הכי חשוב שנתתי לה הוא, לא להכריח את עצמה לעסוק בתחום שהיא לא רוצה או לא אוהבת. זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן, זה מתסכל, מוריד מוטיבציה והכי גרוע פוגע בתחושת הערך העצמי והיכולת.