א' התיישבה אצלי בחדר, פגישה ראשונה.
עברו מספר דקות של הכרות,
היא החלה לבכות.
שתקתי, נתתי לה טישו ומזגתי לה כוס מים.
א': "אני יודעת שבאתי אלייך כי החלטתי שאין ברירה
ואני צריכה להתחיל לחשוב על הורות יחידנית,
אין לי זמן לבזבז אבל אין לי כח, אין לי מוטיבציה,
אין בי התרגשות, אני כל הזמן חושבת לעצמי,
איך הגעתי למצב הזה שאני אהיה אם יחידנית ?????
זה לא הגיוני, זה לא קשור אלי, בחיים לא חשבתי שאגיע למקום הזה".
אני: "למה את מתכוונת באמירה המקום הזה"?
א': "המקום הלוזרי הזה".
אני: "למה זה לוזרי להיות אם יחידנית"?
א': "לא הצלחתי למצוא בן זוג, זה לא להיות לוזרית?
סליחה, אני יודעת שגם את יחידנית, אני לא חושבת שאת לוזרית, לא התכוונתי."
חייכתי, לקחתי נשימה פנימה והבנתי שיש לנו דרך לעבור יחד,
דרך שכוללת שלב של אבלות על מה שלא יהיה,
דרך שבה תבחן את האמירה "אין ברירה",
דרך שבה נראה, יחד, לבנות משפחה גם "לא לפי הספר",
לא לפי החוקים והכללים המקובלים.
דרך שבה תלמד להכיר את היופי שיש בה, את הכוחות שיש לה.
ואז עברה בי המחשבה שאני מכירה כל כך הרבה יחידניות,
אף אחת מהן לא תואמת את ההגדרה של "לוזרית",
הן כולן יותר בכיוון של "טייסות על חלל", כל אחת ואחת מהן.
דרך אגב, הרבה מהן מצאו זוגיות.
לגיטימי לחוש כאב, אכזבה, אפילו אבל,
הרבה מהיחידניות מתחילות את המסע עם רגשות אלו.
כדאי לחבק את הרגשות האלו בחמלה, באהבה,
לא לפחד להיות שם.
לבסוף להתחיל ללכת בדרך חדשה,
מתוך הקשבה אמיתית למה אני כאדם,
כאישה, צריכה ורוצה,
לא מתוך אין ברירה, לא מתוך לחץ.
זה בדיוק מה שא' ואני עושות יחד.
סמדר עמבר – מאמנת אישית
0547990414